מי היפה הזו במראה? על תלתלים ודימוי עצמי
תגידו: אבל היה אפרו כבר אז, ובגדול. זה נכון, אבל האפרו תפס בעיקר על הבנים. הבנות לא ממש התרשמו ממנו, בלשון המעטה. אני הייתי בת טיפוסית. רציתי להיחשב נשית, יפה ומקובלת. השיער שלי לא עמד בקריטריונים האלו, וראיתי בו את האויב המונע ממני להיות מי שאני באמת רוצה להיות. במשך שנים ארוכות חלמתי על שיער ארוך ומתנפנף, ושנאתי את התספורות הקצרות שלי.
רק באמצע שנות העשרים שלי הצלחתי לגדל את השיער. אני זוכרת בבהירות את הרגע בו יצאתי אל הרחוב אחרי פתיחת התלתלים הראשונה בחיי. הנעתי את הראש מצד לצד ואמרתי בהתרגשות: השיער שלי זז!הוא הגיע לאורך די יפה, השיער שלי, וידע ימים יפים של מגוון תסרוקות הכולל בתוכו כשלוש אפשרויות (פזור. חצי אסוף חצי פזור. אסוף). אבל עם הזמן שוב חזרה והתגנבה תחושת אי הסיפוק, והתסכולים מהמראה שלו תפסו נפח הולך וגדל. הנה אני- עם שער ארוך, ועדיין לא אוהבת את מה שאני רואה במראה.זה לקח עוד כמה שנים טובות של עבודה פנימית. בתהליך ההתקרבות אל עצמי, התחלתי להתבונן ולגלות את השורשים האמיתיים והנסתרים בתוככי נפשי לחוסר האהבה העצמית שלי. גיליתי שהשיער, כמו כל סממן חיצוני אחר, הוא רק אובייקט שעליו אני מלבישה את חוסר הסיפוק שלי ממני. שאני תולה בו את כל הרגשות השליליים שבכלל נובעים מחוויות של דחייה. מאמונה שאני לא מספיק טובה. כי באמת- זה רק שיער. ולא כל מתולתלת שונאת להתבונן במראה.בצעדים קטנים אבל עקביים, התחלתי לעשות שלום עם עצמי ופתאום דברים התחילו להשתנות גם בגזרת השיער. נגמלתי מהחלקות ומצאתי ספריות מתולתלות שלא העליבו…מצאתי את האורך המושלם עבורי- לא קצר מדי, ולא ארוך עם תחזוקה מייסרת, הפסקתי לפחד מהלחות והנחתי לו להתנפח כאוות נפשו. ואז התיישבתי וכתבתי על זה ספר. הספר 'מתולתלת' הוא המסע האישי שלי ממבט שלילי למבט חיובי, על התלתלים בפרט ועל החיים בכלל.
תהליך העבודה על 'מתולתלת' העמיק אפילו יותר את יחסי הטובים עם התלתלים. הפסקתי לגמרי להעסיק את עצמי במה אחרים חושבים על השיער שלי. היום, כשאני מדפדפת באלבום התמונות שלי, אני חושבת שעכשיו אני יפה פי כמה מאשר הייתי לפני עשר או עשרים שנה. אני עומדת מול המראה ואוהבת את מה שאני רואה.
ואם אנחנו כבר מדברות על מראות, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולחלוק אתכן את אחד התרגילים הכי עוצמתיים בעיניי לשיפור הערך הפנימי והדימוי העצמי. בין אם יש לך מלחמה עם השיער ובין אם לא, זה תמיד מועיל, כי אם זה לא השיער, אז זה משהו אחר, לא ככה?
אז הנה, תרגיל 'שיחה מול המראה' שלמדתי מלואיז היי, הכוהנת הגדולה של החשיבה החיובית. אני עושה אותו גם היום ותמיד מגלה דברים חדשים. זה הולך כך:
עמדי מול המראה והביטי לעצמך ישר לתוך העיניים. נשמי נשימה עמוקה, פני אל עצמך בשמך הפרטי ואז אמרי: "אני אוהבת אותך ומקבלת אותך כמו שאת". את יכולה להוסיף עוד משפטים שנוגעים לך, כמו- "את מספיק טובה/ יפה/ מושכת/ מוצלחת בעיני". תני לילדה שבתוכך, המבקשת חיזוק ואישור, ללחוש לך באוזן את המילים שהיא מבקשת לשמוע ממך ואמרי אותם לדמותך שבמראה. אל תסיטי את מבטך מעינייך לאורך כל התרגיל.
התרגיל נשמע פשוט, אבל יכול להיות שתגלי שהוא בכלל אינו קל לביצוע. יתכן שתחושי התנגדות אפילו לגשת אל המראה (זה יתבטא בדרך כלל בדחיינות- 'אעשה את זה אח"כ/ מחר/ כשיהיה לי זמן פנוי…). יכול להיות שכבר נגשת אל המראה אבל קשה לך להחזיק מבט לתוך העיניים או שהמילים פשוט לא יוצאות מהפה. יכול להיות שיעלו מחשבות כמו: 'אבל אני אומרת את זה סתם. זה לא באמת' או 'מה זה יועיל?' ו'זה לא בשבילי'. וסביר להניח שיעלה ויצוץ רגש לא נעים, שיגרום לך לרצות לסגת מיד.
כל זה טבעי.זה בסדר. אפילו יותר מבסדר- זה ממש טוב. כי ההתנגדות והרגש השלילי מעידים שאת נוגעת ברגע זה בנקודת כאב עמוקה ומשמעותית. זה אומר שאת מדייקת, שיש לך הזדמנות לתת לעצמך את מה שאת זקוקה לו ולחוות ריפוי.
אל תילחמי בשום מחשבה או רגש שעולים. עשי את התרגיל שוב ושוב ביחד איתם, בלי להפסיק או לברוח. את תתמידי והחוויה תלך ותשתנה בהדרגה. שינויים עמוקים ויציבים מתרחשים רק לאורך זמן.
ואם יש לך בבית דור שני של נשים קטנות, תזכרי שלאהוב ולקבל את מי שאת, זו המתנה הגדולה ביותר שתוכלי להעניק להן. הן רואות אותך, הן חשות אותך. אי אפשר להעמיד פנים איתן. והן לומדות….